במאמר זה אבחן את האתגרים, כמו גם הניצחונות, של הרפת המשפחתית, ושני אפיקי פתרון אפשריים לחיזוק הרפתות המשפחתיות: התארגנויות חקלאים, וגיוון מקורות הפרנסה. המאמר
מבוסס על בדיקת הנעשה בישראל ובעולם, וגוזר המלצות ותובנות שימושיות לחקלאי בעל הרפת
השרידות המופלאה של המשק המשפחתי 80% מרפתות החלב בישראל הינן רפתות משפחתיות. משקים משפחתיים-קטנים נאבקים במגוון אתגרים מורכב, הקשור לחוסר היכולת לנצל
יתרונות לגודל. אף על פי כן, בחקלאות, בניגוד למגזרים אחרים בכלכלה, העסקים המשפחתיים-הקטנים מגלים כושר שרידות מופלא. אמנם, מספר בעלי המשקים העצמאים בישראל
נמצא בירידה (ב 1990- היו בישראל כ-44,000 בעלי משקים חקלאיים, וכיום, לפי נתוני הלמ"ס, נותרו כ- 15,000 בלבד). אך עדיין, ענף החקלאות מתאפיין בשיעור הגבוה ביותר של עצמאים
מול שכירים מכל ענפי הכלכלה במשק הישראלי (איור 1). במשק כולו רק 13% מהעובדים הינם עצמאים; ואילו בענף החקלאות 40% מהעובדים הינם עצמאים. בניגוד למכולת השכונתית, –
חנות הנעליים או הבגדים המשפחתית, שמכבר עברו מהעולם, המשק המשפחתי מוכיח יכולת הישרדות מופלאה, ויש שיאמרו ששאלת השאלות הינה "כיצד הוא עושה זאת", ומה ניתן ללמוד מהמשקים החקלאיים לשאר תחומי הכלכלה.
מה הוא משק משפחתי?
משק משפחתי הינו משק חקלאי שבו הבעלות והשליטה מוחזקת על ידי משפחה – אנשים המקורבים זה לזה בקשרי דם, ישואין או אימוץ (הגדרת ה- USDA). "הועדה לבחינת המשק
המשפחתי" שהתכנסה במשרד החקלאות ב- 2013 התלבטה בהגדרת המשק המשפחתי – האם מדובר במשק בבעלות משפחה גרעינית בלבד או שמא גם בבעלות אחים או שכנים? מה הוא הקשר לתקני נחלה? או בכלל לגודלו של המשק? משק משפחתי יכול להיות גדול, אבל אנחנו מתעניינים בדרך כלל במשק הקטן; וגם כאן נשאלת שאלת הגדרה: האם הגודל נקבע
מבחינת שטחו של המשק, כמות התוצרת או ההכנסות הכספיות? כך או כך, מרבית המשקים החקלאיים בעולם, במדינות מתפתחות ומפותחות כאחד, הינם משפחתיים-קטנים (בארה"ב – 91% ; באיחוד האירופי- 70% ). ישנם ענפים חקלאיים שהינם במובהק "ענפים משפחתיים" כגון גידול ירקות או צמחי נוי בבתי צמיחה; או רפתות משפחתיות המהוות, כאמור, כ- 80% מכלל רפתות החלב בישראל.
האתגרים העומדים בפני המשק המשפחתי הקטן
למשקים קטנים, כמו לעסקים קטנים בכלל, ישנה אי-יעילות מובנית שקשורה לגודלם: עלות גבוהה יותר של תשומות ליחידת תוצרת, בגלל משקלן של התשומות הקבועות ביחס לכמות
המוצרים; מגבלות של כוח העבודה הקטן; וכוח מיקוח מוגבל מול גורמים בשוק. בהקשר של רפת החלב, כל עוד יש מכסות, לא מדובר במיקוח על מחירי התוצרת, אלא בעיקר על מחירי
התשומות. ככל שעתידו של ענף החלב כענף מוסדר איננו ברור, ידרשו המשקים המשפחתיים הקטנים לאמץ אסטרטגיות שונות שיאפשרו להם לשרוד בעולם תחרותי. אבחן שתי
אסטרטגיות אפשריות:
התארגנות בין משקים קטנים ליצירת יתרונות לגודל; וגיוון מקורות הפרנסה, כך שבצד הייצור החקלאי יוכל המשק להתפרנס ממקורות נוספים.
התארגנויות כחלופה לחיזוק המשק המשפחתי
ישנם מספר סוגים כלליים של התארגנויות חקלאים: התארגנויות בייצור: החקלאים קונים יחד ציוד ותשומות, או מעבדים את הקרקע יחד; התארגנויות בשירות: אספקה משותפת של הדרכה ושיווק; התארגנויות מיקוח: תפקידן היחיד הוא לנהל משא ומתן מול תעשיות עיבוד או יצרני תשומות, בכדי לשפר את תנאי הסחר של החקלאים. בענף החלב באירופה –
התארגנויות מיקוח הן סוג ההתארגנות העיקרי.
בעולם, חלב הוא ענף מרכזי שבו יש התארגנות חקלאים. בגלל שמדובר במוצר מתכלה, היצרנים חשופים לניצול מצד התעשיה המעבדת (מחלבות), וחייבים להתארגן מולה בכדי להגן על
ההשקעות הגבוהות בענף. החקלאים מתארגנים בנושאים של תחבורה ושינוע תוצרת, עיבוד התוצרת, בקרת איכות ושיווק.
באיחוד האירופי – 57% מענף החלב מוסדר בקואופרטיבים. האיחוד האירופי מסייע לארגוני חקלאים, במימון של עד 50% מהוצאות התפעול של ההתארגנות.
גם בישראל מאופיין ענף החלב ברמה גבוהה של התארגנות: ברמה הארצית- מועצת החלב (חברה בע"מ, המוסדרת בחוק החלב 2011 ) מסדירה חלק משמעותי מהפעילות בענף, ולצידה פועלות התארגנויות כגון התאחדות מגדלי בקר לחלב, שלחן החלב בתנועת המושבים. ברמה האזורית והמקומית פועלים מרכזי מזון אזוריים ורפתות משותפות. דוגמא להתארגנות אזורית הינה "מרכז חקלאי העמק", במסגרתו פועלת התארגנות רפת שיתופית וועדת רפת משפחתית, שנותנות שירותים כגון תכנון כלכלי, ייצוג פוליטי ורכישת תשומות משותפת. ההתארגנות יזמה את הקמתו של "קומפוסט העמקים" לטיפול משותף בפסולת רפתות, ומפעילה את "בני בקר" מכרזים לבשר מהרפת.
מחקר שנערך לאחרונה (אמדור, שחור ובן שחר, 2015 ) בדק 14 התארגנויות חקלאים מצליחות, כמחציתן התארגנויות "צעירות" (הוקמו בעשור האחרון). נמצא שתחומי העיסוק העיקריים של התארגנויות חקלאים הן רכישת תשומות משותפת, הדרכה ותכנון וסיוע מול הרשויות. מעט התארגנויות עוסקות בייצור חקלאי משותף או במתן אשראי, הנתפס כגורם העלול לחסום את האמון בהתארגנות, על רקע חשש לצבירת חובות שיפלו על החברים. מרבית ההתארגנויות הן בגודל בינוני וכוללות 20-100 חברים. לחלק משמעותי מההתארגנויות משקל ענפי לא גדול, עד 3% מהענף, ואף על פי כן הן פועלות בהצלחה.
חלק גדול מההתארגנויות מהוות "מועדון סגור" שלא מקבלים אליו חברים חדשים (למשל: אגודה חקלאית-שיתופית של מושב) או שכניסת חברים חדשים הינה בררנית, והתנאים הינם נוקשים (למשל רק בני מושב מסוים יכולים להצטרף להתארגנות). כל זאת מגביל את הגדלת היקף ההתארגנויות בחקלאות הישראלית, וניתן לשקול עד כמה תנאי קבלה נוקשים כאלו תורמים לענף, לחקלאות ולחקלאים בכללותם.
על אף שמרבית החברים בהתארגנויות מציינים את תרומתן למשקים בנושאים של שיפור המחיר, והקטנת עלויות תשומות, במקרים בודדים בלבד יכלו המרואיינים במחקרנו לכמת את התרומות הללו. דוגמאות בודדות, הממחישות את התרומה להוזלת תשומות (אמנם בענפים חקלאיים אחרים, ולא ברפת החלב): הוזלת עלות התערובת לבקר במרעה ב 6,000-7,000 ₪
למשק בשנה; הוזלת עלות חוטי הדליה לירקות בחממות ב- 15-18%.
גורמי ההצלחה של התארגנויות הם: השענות על ארגונים קיימים (למשל אגש"ח או ועדה חקלאית המוא"ז) תוך הרחבת תחום הפעילות לנושאי שיווק ומתן שירותים נדרשים; בעלות על
נכסים משותפים; מקורות הכנסה קבועים המאפשרים העסקת עובדים בשכר; עיסוק בשיווק ולא ברכישת תשומות או אשראי; בעלות וחברות של חקלאים בלבד ללא גורמים עסקיים אחרים; ותשומת לב לנושא האמון – שקיפות, ופעולה לפי כללים מוגדרים מראש.
ההמלצה העיקרית להתארגנות חקלאים הינן לנסות "להפעיל מחדש" ארגונים קיימים, שיש להם תשתית ארגונית ומשפטית, תוך יציקת תכנים חדשים והרחבת תחומי הפעילות המשותפת. בדרך כלל הגלגל כבר קיים, אין צורך להמציא אותו, אלא רק לתת לו דחיפה קלה כדי שיחזור להתגלגל.
גיוון מקורות הפרנסה ברפת
יתרון מרכזי של המשק המשפחתי הקטן הינו היכולת לייצר מוצרי נישה ולעסוק בפעילויות כלכליות לא שגרתיות, למשל תיירות כפרית וחקלאית או שיווק ישיר "מהחקלאי לצלחת".
ארגונים גדולים מתקשים בדרך כלל לעסוק בפעילויות חדשניות, "מחוץ לקופסא", ואילו במשק המשפחתי לעיתים יש כוח אדם עודף (בנות זוג או בנים/ בנות), רצון ויכולת להרחיב את
תחומי הפעילות.
משרד החקלאות רואה בחיוב את הרחבת מקורות הפרנסה של חקלאים, ואף תומך בפיתוח תשתיות נופש ותיירות במרחב הכפרי. במועצות אזוריות רבות ישנם כיום פרויקטים שמטרתם למשוך מטיילים ומבקרים לשטחים הפתוחים, וכך לחזק את הכלכלה המקומית וההכנסות מתיירות כפרית. עם זאת, חשוב לומר כי לעיתים קרובות ישנן מגבלות תכנוניות ורגולטיביות להפעלת תיירות במשקים משפחתיים (התכנית המתארית-תב"ע- לא מאפשרת פעילות תיירותית; ישנה עלות מול רשות מקרקעי ישראל; ועוד). כמו כן, לעיתים אין התאמה בין מיקום תשתיות הנופש בשטחים הפתוחים למיקום העסקים התיירותיים, למשל כאשר מפתחים שבילי אופניים או חניוני יום במקומות המרוחקים יחסית מהיישובים; וכי מבקרים בשטחים חקלאיים
עלולים ליצור מפגעים (גניבת תוצרת, השלכת פסולת, פגיעה בבעלי החיים).
תכנון מתאים של התיירות במרחב החקלאי, תוך מתן תשומת לב למיקומם של עסקים קטנים, נגישות ליישובים, הפרדה של שבילי טיול משטחים חקלאיים מעובדים ושילוט מתאים, יכול
לשפר את הפרנסה המקומית מתיירות, תוך מניעה של ההשפעות השליליות האפשריות. נושא שיש לתת עליו את הדעת הינו ביטוח- חשוב לזכור כי שטחים חקלאיים הינם מקומות עבודה והמטייל בהם עלול להיות חשוף לסכנות שונות כגון התקלות בכלים כבדים, פגיעה מצד בעלי חיים במשק ועוד; חשוב למנוע מצב שבו בעקבות פגיעה כזו יהיה החקלאי חשוף לתביעות פיצויים. גם בנושא התיירות, יש חשיבות רבה להתארגנות של העסקים הקטנים, ליצירת פלטפורמות שיווק משותפות (כך שהמבקר יוכל ליהנות ממספר עסקים מקומיים ביום הביקור), להעסקה משותפת של כוח אדם (למשל במענה לטלפון או אחזקת אתר אינטרנט) ועוד.
סיכום
בשיקול כללי, נראה כי אפיק הפעולה של התארגנויות משקים משפחתיים הינו פשוט וכדאי יותר. ככל שתגבר התחרות בענף ניתן להניח כי הוא אף הכרחי לשם הישרדות המשק
המשפחתי הקטן.