עוטף פולנסקי – מה קורה בעוטף

אני אתחיל מהסוף במידה ולמישהו היה ספק – איש מאתנו איננו רוצה במלחמה. נקודה. אך הזליגה המתמשכת של שריפות, הפגנות, הפגזות ורקטות, זוהי מציאות בלתי נסבלת.
קשה לחשוב בהיגיון כשבערב שישי, במקום לאכול ארוחת ערב שקטה אתה מבלה עם הילדים והנכדים בתוך הממ"ד.
זוהי מציאות שחייבת להיפסק. מתוך הבנה ברורה שאנחנו לא מבקשים שקט, אלא עתיד בטוח לנו ובעיקר לילדינו. כבר יותר מידי שנים אנחנו חיים במציאות של בין מלחמה למלחמה, עם ממשלה לא יצירתית הנכנעת פעם אחר פעם לחמאס ולארגוני טרור, תוך כדי אמירות פופוליסטיות, כיבוי שריפות פה ושם, ומניע אחד ויחיד-להישאר בשלטון.
אין כאן עניין של ימין ושמאל, אלא מציאות חיים בלתי נסבלת לנו ולילדינו. אנחנו פשוט לא מוכנים יותר לחיות כך. אמירות כגון "הילדים הם הגיבורים האמיתיים של הסיפור הזה" פוגעות בנו במהות. אנחנו לא רוצים ילדים גיבורים, לא רוצים ילדים המדברים וחולמים על טילים, חפירות, מחבלים ומלחמות. אנחנו רוצים שילדינו ידברו ויחלמו על
ספורט, חינוך, משחקים וללא חשש. שייהנו מדברים פשוטים מבלי לחפש כל הזמן מחסה. מעבר למציאות הבלתי נסבלת, ממשלת ישראל מקצצת בתקציבי הרווחה, הביטחון ומרכזי חוסן נמצאים ללא תקציבים. חוץ מאמירות והבטחות אין כלום. צריך להבין שאנשים כאן נמצאים בטראומה, לא פוסט טראומה, אלא חיים בטראומה. כך גם בעניין השריפות.
התקשורת מראה חצי דקה של שריפה, בבית ברחוב בלפור קוראים לנו לקחת את הדברים בפרופורציות. פרופורציות? מי שלא גר כאן, לא מבין את גודל הקטסטרופה. אלפי
דונמים חקלאיים, חורשות, שמורות טבע, הכל נשרף על בסיס יומי, לא שבועי, לא חודשי, על בסיס יומי, ללא מענה וללא כוח אדם מתאים, למרות עבודת הקודש של הכבאים והמתנדבים.
מישהו מכם יכול לדמיין איך זה לחיות 24 שעות עם ריח של שרוף באף ועשן בריאות? אני לא רוצה להישמע כמי שמקטר, אך איפה נשמע דבר כזה ברחבי העולם. רק תתארו לכם שאירועים שכאלה היו מתרחשים במרכז הארץ, או ביהודה ושומרון, הרי כבר מזמן הממשלה הייתה יוצאת למלחמת חורמה ובצדק. אנחנו חיים פה בתחושה קשה
שמישהו פשוט לא סופר אותנו, מישהו וויתר עלינו. אולי כי יש כאן הרבה קיבוצים, אולי כי אין כאן מסה של בוחרים. אך המצב פשוט בלתי נסבל. עוד דבר בנושא, ראש ממשלת ישראל עדיין לא היה פעם אחת, בביקור באחד מהקיבוצים בגבול, פעם אחת לא הסתכל עלינו, הרי הוא אחראי גם על ביטחוננו ולא רק על מצביעי ליכוד בשדרות. אולי הוא
מתבייש להביט בנו, ולהודות שפשוט אין לו פתרון למצב, רק תגובות הנשלפות מהמותן. גם שאר שרי הממשלה הנכבדים, חוץ משר הביטחון, אף אחד מהם לא טרח להגיע אלינו. 18 שנים אנחנו חיים תחת אש ו 7- חודשים מאז תחילת הסבב הנוכחי, אף שר בממשלה חוץ משר הביטחון לא טרח לבוא, להסתכל לנו בעיניים ולומר משהו. אם זה לא מטורף אני לא יודע מה כן, פשוט לא סופרים אותנו. רק אתמול חזרתי (28.10 ) מהפגנה שארגנו בת"א נגד המשך המצב הבלתי אפשרי ושתיקת הממשלה בנושא. אני שמח כי תושבי ת"א היו סימפטיים אלינו והראו כי הם איתנו בלב, ואף באו פיזית להזדהות אתנו. הבוקר הייתה הפגנה משש עד שבע במעבר כרם שלום שמטרתה לעצור את כניסת המשאיות לעזה ואנחנו נמשיך כמה זמן שיידרש עד שמישהו בממשלה ישמע ויחליט להגיב אחרת. קשה לנשום לרווחה יותר מחמש דקות, דברים קטנים מלטפים לנו את הלב ובסופו של דבר תחושה של אחריות גדולה וכבדה והחלטות על עתיד ילדינו רובצים על כתפינו.
עצוב, עצוב לי מאוד על המצב ועל הממשלה שלאורך שנים נכשלת במשימה החשובה ביותר, להגן על תושבי ישראל. אני מודע למורכבות, אך לפחות תראו אכפתיות, אמפטיה, תבואו לבקר. אך כנראה שאנחנו כמו אותם תושבים בגליל העליון, פשוט משעממים ולא מעניינים את הממשלה. מאוד עצוב לי לכתוב את זה, אך זו המציאות.